כולנו מבינים את חשיבות ההשקעה.
אבל..
כולנו מפחיתים מחשיבותה.
מפחיתים ומונעים מעצמנו להגיע להרבה יותר גבוה.
המחסום שעוצר אותנו הוא החשיבות שאנו מקנים לכשרון המולד.
אנחנו נוטים לייחס לכשרון המולד משקל גדול בהרבה מהראוי.
משקל גדול מדי לכשרון המולד משמעותו משקל קטן מדי לחשיבות ההשקעה.
משקל קטן מדי להשקעה פרושו להשיג הרבה הרבה הרבה פחות ממה שאנו יכולים.
הוא היה קלע השלשות הטוב ביותר בהיסטוריה של ה-nba, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם.
כך הוא הגיב לכך שייחוסו את הקליעה המופלאה שלו לכשרון מולד:
"זה ממש מעצבן אותי כשאנשים אומרים שאלוהים בירך אותי בזריקה לסל נפלאה.
אני אומר לאנשים האלה, אל תמעיטו מהמאמץ שהשקעתי.
לא מאמץ של כמה ימים, אלא השקעה בכל יום ויום.
תשאלו את כל מי שהיה איתי בצוות. מי מתאמן בזריקה לסל הכי הרבה.
לכו לקבוצות שבהן שיחקתי ותשאלו אותם. התשובה תהיה: אני"
מאמן הכדורסל בתיכון של אלן מחדד עוד יותר את הנקודה:
" ...הזריקה לסל של אלן לא הייתה טובה יותר מזו של חבריו לקבוצה.
למעשה הייתה עלובה למדי.
אבל אלן השקיע והשקיע, ועם הזמן, ותוך עבודה קשה והרבה נחישות והתמדה,
הוא הפך את הזריקה שלו לכל כך חיננית וטבעית
שאנשים הניחו שהוא נולד עם זה"
כשאנו רואים מישהו עם ביצועים יוצאי דופן אנחנו מייחסים אותם לכשרון מלידה.
אנחנו לא מודעים להשקעה האדירה שנעשתה כדי להשיג את אותם ביצועיים.
אם ריי אלן היה שופט את הפוטנציאל שלו על פי רמתו כנער
אז הוא לא היה מגיע להיכן שהגיע.
אנדרה אריקסון -חוקר המומחיות הבולט ביותר בעשורים האחרונים - מסכם בחדות את עניין ההצלחה והכישרון המולד:
"יהיה אשר יהיה החלק של מתנת הכישרון המולד בהישגים של אנשים "מחוננים",
המתנה העיקרית שיש לאנשים האלה היא כזו שיש לכולנו:
יכולת ההסתגלות והצמיחה של המוח והגוף האנושי,
יכולת שהם ניצלו הרבה יותר מכולנו"
אריקסון מבסס את טענתו על עשרות שנות מחקר של מומחיות ושל אנשים בעלי הישגים יוצאי דופן.
במחקר קלאסי חקר אריקסון סטודנטים באקדמיה למוסיקה.
הוא זיהה באקדמיה שלוש קבוצות של סטונטים שמנגנים בכינור:
הסטודנטים הכוכבים- סטודנטים שמתעתדים להיות נגני סולו,
הסטודנטים הטובים מאוד – שמתעתדים להיות נגני תזמורת
והטובים- שמתעתדים לעסוק בהוראה.
ההבדל שמצא בין שלושת הקבוצות היה:
מספר שעות האימון שהשקיעו בנגינת כינור מילדותם ועד קבלתם לאקדמיה למוסיקה:
הכוכבים השקיעו 10000 שעות, הטובים מאוד 8000 והטובים 5000.
בסדר, אתם אומרים, כאשר משווים אנשים עם רמה דומה של כשרון מולד מה שמבדיל זה ההשקעה.
כל הסטודנטים הינם בעלי כשרון דומה למוסיקה.
ולכן מה שיבדיל בינהם תהיה ההשקעה
זו גם התגובה האוטומטית שלי למחקר.
דמיינו, את המצב הבא.
אנחנו מוזמנים לשמוע את נגינתם של הסטודנטים באקדמיה למוסיקה מהמחקר של אריקסון.
נניח שיש לנו אוזן רגישה מספיק בכדי להעריך ולשפוט את רמות הנגינה.
התפעלנו והתפעמו מנגינת הכוכבים. נגינתם היתה ברמה יוצאת דופן וטובה יותר מנגינת האחרים.
מה סביר יותר שנגיד על הנגנים הכוכבים ופחות נגיד על האחרים:
"וואו! היא מדהימה, היא בטח השקיעה המון באימון" או
"וואו, איזה כשרון, אלוהים נתן לה מתנה"
אני מעריך שרוב מוחלט מאיתנו היה מזדהה עם אמירה 2. גם אני.
זו האינטואיציה הבסיסית שלנו.
זה תגובה שסותרת את מה שאמרנו קודם על המחקר של הנגנים:
אמרנו שכולם עם כשרון דומה והגיוני שההשקעה היא זו שמבדילה בינהם.
כמעט לא משנה מה שנדע על המאמץ שהשקיעו יוצאי הדופן.
תמיד נייחס את ההישג הנפלא לכישרון מולד
אנחנו רואים את המצוינים כשהם כבר בשיא ההצלחה.
איננו מרגישים את ההשקעה היומיומית ורבת השנים שלהם.
כיון שלא חוינו את הדרך הארוכה שעברו,
אנחנו מיידית מייחסים את ההצלחה היוצאת דופן לכשרון המולד.
האם המחקר של אריקסון משכנע אותנו להשקיע כעת הרבה יותר מקודם?
האם אנחנו באמת מאמינים שהשקעה רבה מאוד תאפשר לנו קפיצת מדרגה דרמטית במצוינות שלנו?
התשובה היא: לא
ההתמקדות במצטיינים – כולם תלמידי האקדמיה במוסיקה – מקשה עלינו להכליל וליישם את זה עלינו ה"רגילים".
ניסיון להכללה נעשה במחקר מאוחר יותר של חוקרים בריטיים.
במחקר השתתפו קרוב ל-300 תלמידי בית הספר באנגליה, בגילאים 12-18
החוקרים השוו בין 5 קבוצות:
קבוצה 1 הייתה המצטיינים שהתקבלו לבית ספר בררני המתמחה במוסיקה,
קבוצה 2 הייתה השנייה ברמתה, היא כללה תלמידים שניסו להתקבל לאותו בית הספר למוסיקה ולא התקבלו
וכך הלאה ברמה מוסיקלית יורדת עד קבוצה 5 קבוצה 5 כללה את התלמידים שניגנו זמן מה על כלי נגינה, לא הצליחו לטעמם ופרשו מהנגינה.
משתתפי המחקר משקפים מנעד רחב בהרבה של כשרון מוסיקלי מזה שבמחקר של אריקסון.
יש להניח שרק חלק קטן מהם – כנראה רק חלק מקבוצה 1 - היו מתקבלים בכלל לאקדמיה למוסיקה הגרמנית שאותה חקר אריקסון.
קבוצה 5 כאמור מייצגת אותנו (לפחות אותי) "הרגילים לגמרי" במוסיקה.
התוצאות:
דומות! לגמרי לאלו שבמחקר של אריקסון על הסטודנטים באקדמיה למוסיקה.
ההבדל היחיד בין חמשת הקבוצות שנמצא היה זמן ההשקעה בנגינה.
החוקרים החרוצים לא הסתפקו בכך.
באנגליה יש מבחנים הקובעים את רמת הנגינה של תלמידים.
מוגדרות 8 רמות נגינה באשר רמה 8 הינה הגבוהה ביותר ורמה 1 הינה הרמה ההתחלתית.
התלמידים מתקדמים מרמה לרמה במהלך השנים.
דומה לצבע החגורה בג'ודו וקרטה.
כל התלמידים שהשתתפו במחקר עברו מבחני רמה אלו במהלך לימודיהם.
החוקרים השוו את זמני האימון שנדרשו לכל תלמיד על מנת לעבור בין הרמות.
התוצאות:
לא היו הבדלים! בין הקבוצות.
לתלמידים מכל הקבוצות לקח בממוצע אותו זמן אימון והשקעה כדי להעלות מרמה לרמה.
למשל מרמה 3 לרמה 4.
אם הכישרון היה המרכיב המרכזי היינו מצפים שלמוכשרים בקבוצה 1 ייקח פחות זמן,
ולא כך!.
ריי אלן, התעצבן על כך שאנשים מזהים את ההצלחה שלו כמזל. המזל להיוולד עם הגנים המתאימים.
כדאי שנפסיק להצמיד הצלחה לכשרון מולד.
ריי אלן לא יתעצבן.
אנחנו נצליח הרבה יותר.
אנחנו "מרוויחים" מייחוס ההצלחה לכשרון מולד.
זה משחרר אותנו מהצורך להתחרות. זה משחרר אותנו מהצורך להשקיע.
"יש לה את זה" אנחנו אומרים
ומייד אחר כך, אוטומטית: "לי אין זה"
ואז מיידית "אין טעם להשקיע בזה".
מסקנה מזיקה!
אנחנו אולי לא נהיה שחייני על, לא אלופי שחמט ולא נגני כינור בינלאומיים.
אבל עם השקעה נכונה אנחנו יכולים להגיע ל:
הרבה, הרבה, הרבה יותר ממה שאנו מאמינים.