חיפוש
  • גיל עמית

שחררו!



אנחנו חיים בעידן ובתרבות שסוגדים לתוצאות. אנו בוחנים דברים במספרים, בהצלחות. במיקום ביחס לאחרים. בתוצאה הסופית. התחרות עם אחרים, עם עצמנו הם חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, מהווייתנו, מהתנהגותנו.

הרצון להשיג, לנצח, להיות ראשון, מדרבן ודוחף את החברה, את התעשייה, אותנו. אבל גם עוצר אותנו, מעכב אותנו, מונע מאותנו לעשות. כשאנו לא מרגישים בטוחים בתוצאה, המוח שלנו מוצא סיבות לא לנסות: אין מספיק זמן לסיים, אני לא במצב המתאים להפעיל חשיבה מאומצת, אין חשק, אין השראה.

אנחנו מרגישים שהסיבות הללו הגיוניות. סיבות שנובעות מניתוח מסודר, לוגי ושכלתני של המצב: כרגע זה באמת לא מתאים. הרגע, התנאים לא אופטימליים, עדיף אחר כך כשהתנאים יתאימו.

אז לא! הסיבות הללו אינן תוצר של ניתוח לוגי, שכלתני, שקול. אלו סיבות שהמוח שלנו ממציא בגלל המחשבה שלנו שזה לא יצא מספיק טוב ובעקבותיה החשש שלנו מכך. המחשבה הזו היא בעיה.

זה טבעי לא להיות בטוח בתוצאה. אינני יכולים לדעת מה יצא לפני שעשינו. אבל לאי הודאות הזאת אין שום קשר למחשבה שלנו ולהרגשה שלנו בעקבותיה. התוצאה כלל לא קשורה אליהן. לכן ראוי לנסות לחמוק מהמחשבה על כמה נצליח. זו מחשבה שיפוטית לא נעימה. אם לא נצליח סימן שנכשלנו. לא כיף!, כל כך לא כיף שאנו מעדיפים לא להתחיל בכלל.

קשה עד בלתי אפשרי לחמוק מהמחשבה הזו ובכלל מממחשבות. אז בסדר, הניחו לה! שתמשיך להסתובב שם. אבל, התייחסו בזלזול לסיבות ה-"לא לעשות" שהיא מספקת לכם. המחשבה הזו, היא של גוף עוין בתוך המוח שלכם, לא ראוי לסמוך עליה, היא לא אמינה. היא נתונה למצבי רוח. היא משתנה במהירות. נסוגה, בורחת, מורידה פרופיל ברגע שאנחנו כן מתחילים לעשות.

דיוויד ברנס, פסיכולוג בעל שם בינלאומי מציע צעד דרמטי עוד יותר. לא להתנתק מהיעד הרצוי, אלא פשוט להנמיכו בצורה דרמטית. כך שהמחשבה לא תפריע. שהמחשבה לא תתחיל לספק סיבות למה לא. ממש גישה של "הפוך על הפוך". וכך הוא מתאר את המאמץ שלו להתחיל לרוץ.

"זו היתה הפעם הראשונה בחיי שניסיתי לרוץ. בתחילה, לאחר כל 200 מטר נאלצתי לעבור להליכה. השיטה שנקטתי: כל יום לרוץ קצת פחות מהיום הקודם. השיטה הזו גרמה לכך שתמיד יכולתי להשיג את המטרה שלי בקלות. הרגשתי כל כך טוב שזה דרבן אותי יותר ויותר. כל צעד הרגיש הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. אחרי כמה חודשים יכולתי לרוץ עשרה קילומטרים על פני שטח תלול בקצב מהיר למדי!. מעולם לא נטשתי את הטקטיקה הזו"

ד"ר ברנס מכנה את השיטה הזאת בשם האפרורי והלא מעורר השראה: "חתירה לממוצע". הורידו ציפיות, הנמיכו את היעדים ובאפן מפתיע היעד הגדול – במקרה שלו, לרוץ 10 קילומטר – ממומש.

קל להסביר את המסתורין הזה באמצעות הנוסחה מתמטית:

"להיות ממוצע" X הרבה פעמים = להצליח

ההצטיינות שלנו נשענת על ההתמדה. על "הרבה פעמים".

דמיינו את המשימה שלכם, את הלמידה שלכם כריצת מרתון. הסוד בריצת המרתון הוא התהליך וההתמדה. עצם ביצוע המרתון, ההגעה לסיום הוא ההישג. ההישג הזה מושג באמצעות עשרות אלפים של צעדים קטנים. הצעד יכול להיות איטי, עייף, קצר מאוד, ממוצע. אופיו של הצעד הנוכחי לא חשוב, תפקידו המרכזי לאפשר את הצעד שאחריו. ביצוע הצעד הוא היעד. לא האורך שלו, לא המהירות שלו, לא האסתטיות שלו. כל צעד עשוי להיות אפרורי, בלתי מורגש כמעט. אבל משמצטברים הצעדים מוגשם היעד ה-"גדול". מושגת ההצלחה, מושגת הצטיינות

עשו אם כן את הצעד הנוכחי ואחר את הבא. הצעד גדול מדי, הקטינו אותו. והקטינו אותו שוב. אני נוהג לרוץ מידי בוקר. הגוף שלי חורק, לאה, מתקשה לזוז. האנרגיה נמוכה. אני מתחיל לרוץ לאט ובצעדים קטנים למעשה קטנטנים. הקצב הוא של הליכה. אין גבול לכמה לאט אפשר לרוץ. אין גבול לכמה חלקים קטנים ופשוטים אפשר לחלק כל משימה. אני לא מסתכל על השעון, לא בוחן דופק ולא מהירות. אם אעשה את זה יש סיכוי גדול שארגיש מאוכזב. אני מנסה להתמקד בלעשות את הצעד הנוכחי וזהו. בדרך כלל לאחר זמן מה (10 -15 דקות) כל המחושבות וההרגשות משתנות. אפילו הקצב מתגבר בלי קושי וללא מאמץ. אבל לפעמים לא והצעדים הקטנים והאיטיים מלווים אותי כל הריצה. כך או כך אני משלים את המנה היומית שלי ומרגיש נהדר בסיום.

פגשתי את אותו רגע של "לא בא לי" גם בכתיבת הפוסט הזה. הרגשתי שהוא לא מגובש. לא הייתי בטוח שאוכל לסיים אותו בהצלחה. לא "בא לי" לשבת עליו. התעלמתי מההרגשה וישבתי. אינני יודע ואינני בטוח שייצא טוב מספיק. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בתוצאה. אנחנו כן יכולים להתחייב לעשות. להשקיע את הזמן כדי להתקדם. התחייבתי (לעצמי) על הפוסט, ובכלל על כתיבה בחודשים הבאים. ולכן היה ברור שאני צריך להתחיל לעבוד עליו. למרות החשש שלא יצא טוב. למרות הפחד מכישלון. אני חושב שהצלחתי לקדם אותו. אני מקווה שגם אתן.ם תחשבנה כך. אני אתאכזב אם לא. זה יפריע לי. אבל.. אני מרגיש טוב שעשיתי, שעמדתי במחויבות ההשקעה. עוד צעד בתהליך, עוד צעד שמקדם את המרתון לסיום. אני מקווה שעוד צעד להשגת מצוינות.

20 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול